בית שלהבת - מקור השם

כמו רבים מבני דורו, סיפוריהם של הפיזיקאים שהתחנכו בתקופת הקמת המדינה מגלמים בתוכם את היסודות שעליהם מושתת מדינת ישראל. הפיזיקאים הראשונים, שמרביתם צמחו בחסותו של אבי הפיזיקה הישראלית, יואל רקח, היו אנשי חקר טהור אך עסקו במחקר טכנולוגי מעשי. רבים מהם נקראו מספסל הלימודים למחקר טכנולוגי-צבאי במסגרת חיל המדע (חמ"ד, שלימים צמחה ממנו חברת רפאל), הניחו את התשתית למחקר גרעיני בישראל ופעלו רבות בתחומים נוספים.

שלהבת היה מהנציגים המובהקים של דור הפיזיקאים הזה, וחבש כובעים של מדען, לוחם, מנהל ומרגל.

ב-1942, בהשפעת התקדמותם המהירה של כוחות הנאצים בפיקוד הגנרל רומל לעבר מצרים, התנדב פריאר ליחידת התובלה 462 של הצבא הבריטי. היחידה הוצבה תחילה בביירות אך הועברה לחזית הצפון אפריקנית אל הקרבות באל-עלמיין ובלוב. בתום המערכה האפריקנית, נשלחה היחידה למלטה, בהכנה לפלישת בעלות הברית לסיציליה. אונייתם "ארינפורה" הפליגה מנמל אלכסנדריה בשיירה של 27 אוניות. מטוסים גרמניים תקפו את השיירה וטיבעו את ה"ארינפורה". 664 מהחיילים ואנשי הצוות נספו. שלהבת הצליח לחלץ עצמו ולזנק למים. כעבור שלוש שעות משה אותו הצוות של אחת האוניות האחרות בשיירה.

שלהבת ויחידתו השתתפו בקרבות בסיציליה ואחר כך באיטליה עצמה. בעת ששהו שם פגשו פליטים יהודים והתארגנו לסייע להם. הם הקימו ארגון סודי שמנה עשרה מאנשי יחידה 462 וכונה "יחידת הצללים". הארגון עסק בהכשרת ניצולי שואה במיומנויות צבאיות, בארגון העפלה לארץ ישראל ובפעולות רבות אחרות.

שלהבת זייף מסמכים של הצבא הבריטי ובעזרתם העביר ציוד ואספקה של הבריטים ליחידות צבאיות שבדה מלבו. כך הפקיע אותם למעשה לצורכי העלייה. בשיטה זו אגר די משאבים כדי לשגר לדרכן שמונה ספינות מעפילים עמוסות. באביב 1946 ניסה לשחזר את ההצלחה ולהבריח מאיטליה שתי אוניות עמוסות מנמל לה-ספציה, 'דב הוז' ו'אליהו גולומב', אך הניסיון הסתבך. הספינות עוכבו והצי הבריטי הטיל מצור על הנמל כדי למנוע את עזיבתן. רק לאחר שהמעפילים בספינות שבתו רעב, ובזכות לחץ דיפלומטי שהופעל על הממשלה בלונדון, איפשרו הבריטים לספינות להפליג לארץ ישראל. שלהבת ושניים מחבריו ליחידת הצללים, לעומת זאת, נשלחו לכלא האיטלקי, שם שהו עד סוף 1946.

כששוחרר מהכלא, חזר לירושלים ועמד בראש רשת ריגול של ההגנה שאספה מידע על שלטון המנדט. הרשת נקראה "אורי", שם הכיסוי שניתן לשלהבת. הוא המשיך בתפקידיו בש"י (שירות הידיעות של ההגנה), שהפך בהמשך הדרך למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, שם המשיך לשרת עד 1951.

עם פרישתו מהמוסד, תכנן שלהבת לחזור אל לימודי הפיזיקה, אך נקרא שוב לדגל. ראש הממשלה בן גוריון הזמין אותו לעמוד בראש קבוצת המחקר והפיתוח במשרד הביטחון (היום מפא"ת). עיסוקו התמקד בטכנולוגיה ובמחקר גרעיני.

בשנת 1956 שימש כיועץ מדעי בשגרירות ישראל בפריז והיה שותף מרכזי לקשירת הקשרים המדעיים בין ישראל לצרפת ולהקמת התשתית למחקר הגרעין בארץ.

ב-1960 הסתיימה שליחותו והוא חזר לארץ. הפעם הצליח שלהבת להשלים את לימודי התואר הראשון בפיזיקה ונרשם ללימודי תואר שני במכון ויצמן למדע. את התואר השני הוא סיים, אבל מחויבויותיו בשירות המדינה לא אפשרו לו להשלים את הדוקטורט. למרות זאת, דרכו בתחום המדע לא הסתיימה. בין תפקידיו הרבים, שימש עוזרו של מנכ"ל מכון ויצמן, היה מנהל המרכז למחקר גרעיני בנחל שורק ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית.

בתקופת כהונתו במכון ויצמן, הוביל שלהבת עם עמוס דה-שליט את הקמת פארק המדע 'קריית ויצמן' ברחובות, מקום מושבן של חברות רבות מתחומי הטכנולוגיה העילית. היה זה פארק ההייטק הראשון בישראל, והחיבור בו בין האקדמיה לתעשייה היה פורץ דרך בישראל ובעולם. בעקבותיו נפתחו פארקים טכנולוגיים דומים ברחבי הארץ.

לאחר פרישתו לגמלאות היה פריאר יושב ראש הוועדה הארצית לקידום החינוך המדעי לנוער, שתיאמה עם משרד החינוך את הפעילויות של גופי נוער שוחר מדע במוסדות ההשכלה הגבוהה.

הנצחתו: 

• לזכרו הוקם "מרכז שלהבת לשלום, מדע וטכנולוגיה".

• במכון ויצמן מתקיים "טורניר הכספות – על שם שלהבת פריאר", בו משתתפים צוותי תלמידי בי"ס תיכון מכל העולם. זהו טורניר פיזיקה, במהלכו כל צוות בונה "כספת" המבוססת על עקרון פיזיקלי ומנסה לפרוץ לכספות הצוותים המתחרים.

• גיסתו, מרים פריאר, הקימה לזכרו את "עמותת שלהבת" – שילוב נכים בסביבה תומכת, המפעילה את  "בית שלהבת" בירושלים.